אחרי הפסקה ארוכה, אני חוזרת עם עוד כמה פוסטים…
כמו בשנתיים הקודמות, גם השנה הילדים טסו לארץ לפנינו, לבלות עם סבא וסבתא קצת יותר. אני החלטתי להצטרף לנסיעה של שחר ולבקר בטוקיו.
למחרת היום (הגענו מאוחר בלילה) כבר ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לכיוון תחנת הרכבת Shibuya כדי לפגוש את החברה שלי – סאיקו, שעזבה את שנג'ן באפריל אחרי כמעט 6 שנים בסין.
קבענו להיפגש ביציאת Hachiko, שמוכר בזכות פסל הכלב היושב שם. לפני שתיכננתי לנסוע לטוקיו, ראינו בבית את הסרט Hachi: A Dog's Tale, עם ריצ'רד גיר, שמספר את סיפורו של הכלב בגירסה אמריקאית, ומבוסס על הסיפור האמיתי. גם היפנים לפני זה יצרו סרט על אותו סיפור Hachikô monogatari. ובקצרה, על הנאמנות של כלב לבעליו. פרופסור מגדל כלב מאז שהיה גור, הכלב ממתין לו כל יום בתחנת הרכבת שיחזור הבייתה. יום אחד הפרופסור מת, ולא חוזר הבייתה. הכל המשיך במשך 9 שנים לחזור כל יום לתחנת הרכבת להמתין לבעליו, עד שמת גם הוא.
.
באיזור תחנת הרכבת יש מעבר חצייה איימתני ומוכר, המון אנשים והמון מסכי טלויזיה מסביב.
מסעדה שמגישים בה את דג הפוגו (אבו נפחא) הרעיל
מכונות לממכר שתיה – אפשר למצוא כאלה בכל פינת בעיר
תצוגה של אוכל במסעדה
באמת?
.
אחרי המתנה קצרה סאיקו הגיעה, ואחרי המון חיבוקים ונשיקות, עווד חיבוקים ונשיקות ודמעות של התרגשות, יצאנו לכיוון אסאקוסה Asakussa למקדש Senso Ji (או Asakusa Kannon Temple).
המקדש הוא המקדש העתיק ביותר בטוקיו, והוקם בשנת 628 לספירה. האגדה מספרת ששני אחים דגו בנהר פסל של קאנון (אלת הרחמים) והחזירו את הפסל למים, אבל הפסל התעקש לחזור אליהם – אז הם הקימו לכבודה מקדש.
כשמגיעים למקדש, עוברים קודם דרך שער גדול – שער הרעם Kaminarimon שהמאפיין העיקרי והמוכר שלו אלו פנסי הנייר האדומים והגדולים. כשהגענו לשער, החל לרדת גשם חזק כל כך וכל האנשים באיזור הצטופפו תחת השער. כשהגשם פסק, הכל היה נקי ויפה לכבודנו. עברנו את השער והגענו לרחוב באורך 200 מטר המוביל לשער השני של המקדש רחוב Nakamise. הרחוב הוא רחוב קניות ואפשר לקנות של חטיפים יפניים מקוריים (וארוזים יפה למתנות) קישוטים, משחקים, ביגוד מסורתי ועוד ועוד.
בסוף הרחוב מגיעים לשער השני – Hozomon – ואחריו, המקדש הראשי. לאחר המעבר בשער, ניתן לרחוץ את הידיים והפה, ויש הוראות מדוייקות איך לעשות זאת.
שער הרעם Kaminarimon
קסטה יפנית
הוראות שטיפת הידיים והפה
והיישום…
שער Hozomon
ע
האלה השומרת על הילדים
.
כשסיימנו במקדש הסתובבנו באיזור אסקוסה, וברחובות הצרים של האיזור העתיק עד שכבר הייו רעבות ונכנסנו למסעדת יקיטורי קטנה ומהממת. הזמנו ארוחת יקיטורי (שיפודים יפנים) ב 10$ ונהננו מכל רגע!
רחובות אסקוסה
נגמר…
.
משם עלינו על הרכבת התחתית ונסענו לסאיקו הבייתה, לאזור Shinjuku. האיזור גדול וסאיקו גרה באיזור שקט ונעים. הגענו אליה הבייתה, עייפים ורעבים והכנו יחד מאכל יפני הנקרא takoyaki – שמכינים במחבת מיוחדת בשם מחבת takoyaki. אצל סאיקו השתמשנו במחבת חשמלי.
מרכיבי המנה
מתבשל במחבת
כמעט מוכן
יאמי!!!
.
אחרי יום מעייף ושנת לילה טובה קמנו לטייל באיזור שכונת המגורים. הסתכלתי על הבניין שבו סאיקו גרה וראתי ששם הבניין "אל שלום"…
.
את הבוקר התחלנו בטיול שכונתי לחנות הפרחים, חנות העוגות וחנויות אחרות, הכל קטן, חמוד, מעוצב בצורה מדהימה. כל כך נהנתי להסתכל על הבתים המטופחים, שליד כל כניסה לבית ישנם פרחים פורחים. כל כך שונה מההמולה והבניינים הגבוהים במרכז שיבויה.
.
משם המשכנו ברגל למקדש מקומי Jokeiji שמתהדר בפריחה המרהיבה של פרח ה- Ajisai. (איןלי מושג מה השם של הפרח בעברית).
.
ברחבי הגן יש המון פסלי בודהה במגוון מצבים, חלקם מנגנים, אחרים ישנים, מנקים את הרצפה, מתחרים בהורדות ידיים ועובדים על הלפטופ (?!?)…
.
ליד המקדש יש גם בית קברות קטן. ביפן, כשמישהו מת, שורפים את הגופה ואת העפר מניחים בקבר משפחתי, ומוסיפים מקל עץ ארוך עם שם הנפטר לקבר המשפחתי. נשים נקברות עם משפחת בעלינן. סאיקו אמרה לי שהרבה נשים מבקשות שלא להיקבר יחד עם החמות, ומעדיפות לחזור לחיק משפחתן בבוא העת…
יש קברים עם מקלות בודדים, ואחרים עם הרבה מקלות
.
מהמקדש המשכנו לסופר הקרוב. אני כל כך אוהבת להיכנס לסופרים ולראות מה יש להציע, אני חושבת שזה נותן מבט נוסף, קצת שונה על המדינה בה נמצאים. בעיקר אהבתי את העיצוב הפשוט אך מושלם של מוצרים רבים, את הצגת הפירות והירקות ואת כמו הדגים ומאכלי הים שניתן לקנות. אין ספק שאנחנו על אי!
מה זה?
.
קנינו מלא מאכלי ים לארוחת הערב שלנו (סושי!!!), ולארוחת הצהריים קנינו בנטו – קופסאת אוכל יפנית שהכיל את כל הארוחה.
עשינו עוד סיבוב בשכונה וחזרנו הבייתה להתכונן לארוחת הערב ומסיבת יום ההולדת של טאפו בן השנתיים, הבן של סאיקו.
.
אני הייתי אחראית לסדר את צלחת הדגים, בזמן שסאיקו הכינה את האורז וכל התוספות. ישבו יחד והכנו המון המון סושי, ואכלנו הכל! לקינוח אכלנו עוגת יום הולדת שקנינו בחנות העוגות השכונתית וקינוח יפני של אורז דביק.
למחרת סאיקו הייתה צריכה להתכונן לנסיעה להורים שלה ואני הייתי צריכה לחזור לשחר, נסענו יחד לתחנת הרכבת, הסתובבנו בכמה חניות עיצוב וכלי כתיבה, ונהנתי כל כך מהעיצוב היפני הפשוט והעדין ואכלנו יחד ארוחת צהריים במסעדת מזון מהיר. במסעדה, יש מכונה שבה משלמים ובוחרים את המנה הרצויה, מביאים את הפתק לדלפק, וכשהמנה מוכנה, קוראים לקחת. בחרתי נודלס. סאיקו הסבירה לי שזו המנה היחידה שמותר לאכול אותה תוך כדי עשיית רעשים, גם לנשים…
.
הגענו לתחנת הרכבת, סאיקו ליוותה אותי עד שדלת הרכבת נסגרה, ועם עיניים דומעות נפרדנו, מבטיחות להיפגש שוב בעתיד…
משם חזרתי למרכז העיר, לפגוש את שחר ולהמשיך לטייל, אבל זה כבר בפוסט הבא.
החוויה הסינית 